חזרה לאתרבלי לייצר התנגדות. בלי להתחיל מהכלי. צעד אחר צעד.
אל תפתחו ישיבת צוות בהכרזה: „בואו נלמד לכתוב פרומפטים”. במקום זאת, שאלו את הצוות: „איזו משימה טכנית שותה לכם הכי הרבה זמן השבוע?” ברגע שמחברים את הבינה המלאכותית לפתרון של בעיה אמיתית — כמו ניסוח משובים או כתיבת מערכי שיעור בסיסיים — ההתנגדות הראשונית מתחלפת בסקרנות.
אל תשלחו את המורים הביתה עם שיעורי בית לנסות כלים. קחו משימה אחת ומעיקה, והדגימו בזמן אמת איך הכלי מבצע אותה בשלוש דקות במקום בארבעים. חוויית ההצלחה הראשונה חייבת לקרות במקום, כדי לייצר את הרגע שבו אומרים: „זה באמת עובד”.
אל תכפו את השימוש על כולם בבת אחת. מצאו שניים או שלושה מורים — המשוגעים לדבר שיש בכל חדר מורים — ותנו להם להתנסות ראשונים. כשמורה תשמע מהקולגה שיושבת לידה איך היא חסכה שעתיים עבודה, היא תרצה ללמוד ממנה בלי הנחתה מלמעלה.
אחד החסמים הגדולים הוא פחד מטעויות ומפגיעה בפרטיות. נסחו יחד שלושה כללי ברזל פשוטים שמורידים את מפלס החרדה. למשל: לעולם לא מכניסים שמות אמיתיים של תלמידים; הבינה המלאכותית כותבת רק את הטיוטה הראשונה; אנחנו תמיד עורכים וחותמים בסוף.
המטרה היא להוציא בהדרגה את מדריך התקשוב מהמשוואה. בישיבת הצוות הבאה, תנו עשר דקות במה לאחד המורים כדי לשתף פרומפט שעבד לו או כלי שעזר לו. ידע שעובר ממורה למורה חזק מכל הרצאת מומחה.